מי אנחנו

TheMarker: 'סטודנטים מעדיפים לימודים במכללות'

באחרונה פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) דו"ח שלפיו הביקוש ללימודים במכללות ממשיך לעלות ואילו הביקוש ללימודים באוניברסיטאות יורד. כמו כן, הלמ"ס מדווחת על עלייה משמעותית בשיעור המועמדים הערבים ללימודים במכללות וכן על עלייה בשיעור המועמדים שנדחו באוניברסיטאות וירידה במספר המועמדים שנדחו במכללות האקדמיות.

 

מגמה זו מצביעה על שינוי באופן שבו תופשים הצעירים בישראל את המכללות. הן אינן עוד ברירת מחדל כפי שהיו בראשית דרכן בשנות ה–90, אלא עדיפות ראשונה לצד האוניברסיטאות, שהעדפתן הולכת ונשחקת.

 

מגמה זו היא תוצאה של כמה משתנים. ראשית, המכללות ממוקמות כיום בכל רחבי הארץ — מתל חי בצפון ועד באר שבע בדרום. הן זמינות למועמדים מהפריפריה ולמועמדים שלא היו הולכים ללמוד באקדמיה לולא היו קיימות.

 

שנית, הלימודים במכללות הציבוריות זולים באופן ניכר מהלימודים באוניברסיטאות, שממוקמות במרכז הארץ. שכר הלימוד זהה, אך משום שהמכללות קרובות למקום המגורים, נחסכות עלויות המחיה, המגורים והנסיעות.

 

יתרון נוסף של המכללות על פני האוניברסיטאות הוא שהן מציעות יותר חוגים מקצועיים ופחות חוגים תיאורטיים, כמו משפטים, חשבונאות, סיעוד ומקצועות פרה־רפואיים שונים, לצד תחומי לימוד חדשים כמו תיירות, שיווק ובנקאות.

 

כמו כן, הסטודנטים במכללות זוכים ליחס אישי וליווי מקצועי בכל שנות הלימודים לתואר. הם אינם "עוד מספר" מבין אלפי סטודנטים באוניברסיטאות. גם מערך הסיוע במכללות הוא רחב ומקיף את מרבית הסטודנטים, לעומת הסיוע המתאפשר באוניברסיטאות, והכוונה למגוון גדול של מלגות שכר לימוד ומלגות פעילות חברתית, מתן שיעורי עזר ותמיכה בחלשים באמצעות חונכים.

 

יתרה מכך, במכללות הנמצאות בנגב ובגליל, חיילים משוחררים ובוגרי שירות לאומי פטורים מתשלום שכר לימוד בשנה הראשונה ללימודיהם מכוח הטבת הקרן לעידוד השכלה גבוהה בפריפריה. וכך, מענק השחרור פנוי למימוש בשנה השנייה, דבר המקנה לחיילים משוחררים הלומדים במכללות הנגב והגליל מימון של שכר הלימוד מהמדינה במשך שנתיים — הקלה גדולה בשנים הראשונות ללימודים.

 

היקף הסיוע הכספי והאקדמי במכללות הוא מקור משיכה לא רק לחיילים משוחררים, אלא גם לערבים ולתושבי הפריפריה, וזו הסיבה ששיעורן של אותן אוכלוסיות גדל והולך במכללות.

 

הנתון שלפיו עלה שיעור המועמדים הנדחים באוניברסיטאות אינו משקף בהכרח העלאה של רף הקבלה באוניברסיטאות לעומת המכללות, שכן עיון מדוקדק בנתוני הלמ"ס מצביע על הסבר אחר: האוניברסיטאות נותרו עם רף קבלה גבוה למקצועות יוקרתיים שלא נלמדים או שנלמדים בהיקפים קטנים במכללות, כמו רפואה, מדעי המוח ואדריכלות.

 

עקב הירידה במספר הפונים ללימודים באוניברסיטאות, שיעור המועמדים למקצועות אלה גדל, ולכן נוצר הרושם שמספר הנדחים הכללי באוניברסיטאות גדל. ואולם ההפך הוא הנכון — הפערים בין תנאי הקבלה בשני סוגי המוסדות מצטמצמים והולכים, ולמרות זאת הביקוש למכללות גדל.

 

מנתונים אלה ניתן להסיק שתי מסקנות עיקריות: הפער בין תנאי הקבלה לתחומים שנלמדים בשני סוגי המוסדות מצטמצמים, ולכן הנגישות ללימודים אקדמיים מתקיימת הודות למכללות, שגררו עם השנים את האוניברסיטאות לפתיחת שעריהן והורדת רף הקבלה בהן. המסקנה השנייה היא שתנאי הקבלה לחוגים שנלמדים רק או בעיקר באוניברסיטאות נותרו גבוהים, ולכן גם חסומים בפני ציבור מועמדים גדול. רבים מאותם מועמדים עוזבים את ישראל כדי ללמוד את המקצוע המבוקש בחו"ל, כפי שעשו אנשים רבים שרצו ללמוד משפטים בשנות ה–80 וה–90.

 

המהפכה שחוללו המכללות האקדמיות הציבוריות צריכה להמשיך בכל המקצועות, כדי להנגיש את ההשכלה הגבוהה לציבור רחב ככל שניתן. נגישות זו תצמצם את הירידה מהארץ, תתרום לצמצום הפערים החברתיים ותשרת את המשק הישראלי שעדיין משווע לרופאים, אחיות, אדריכלים ובוגרי מקצועות המחשב על כל סוגיהם.

 

למאמר המלא: http://www.themarker.com/opinion/1.4083787